כשהייתי קטנה הייתי משחקת עם מילים
אומרת את אותה המילה בלב מלא פעמים רצוף עד שהיא הייתה מאבדת
את המשמעות שלה ונשארת רק כרצף של צלילים בלי משמעות.

.איכשהו נזכרתי בזה עכשיו כשחשבתי על זה שיש לי חנות כבר שנתיים
משחקת לעצמי עם המשמעות של תקופת זמן. זה הרבה? זה קצת?
מצד אחד מרגיש לי המון ומצד שני כאילו הכל קרה אתמול.

תנסי- מקסימום זה יצליח

ב2013 ישבתי בסטודיו הקודם שלי שהיה בממ״ד בבית שלי וחלמתי בהקיץ
על סטודיו החלומות שלי.  עד אותו רגע לא חשבתי על האפשרות לחלום את זה,
אבל פתאום משהו בי עשה לי חשק לכתוב.

לקחתי לי מחברת, פתחתי אותה איפה שהוא באמצע והתחלתי לכתוב.
תארתי בכתב את הסטודיו שאני רוצה, תאור מפורט, מדויק.
שלושה עמודים שמתארים הכל עד לפרטים הקטנים
(למשל: שני חללים, מדפסת אלחוטית ומבער שמנים).
כתבתי כאילו הכל קורה ממש עכשיו- טכניקה שלמדתי עליה בעולם של הזמנת מציאות.
שיחקתי עם הרעיון, כתבתי, התרגשתי וכשסיימתי סגרתי את המחברת
והנחתי אותה איפה שהוא רחוק ממני. כמו לעצום עיניים ולשלוח מייל חשוב,
יהיה אשר יהיה.

שנתיים אחרי כשעברתי לסטודיו החדש שלי וארזתי את כל הדברים נתקלתי במחברת,
דיפדפתי בה ואז ראיתי את מה שכתבתי. שכחתי מזה.
לקרוא שדימנייתי שנתיים לפני באופן מדויק את מה שקיים עכשיו במציאות שלי היה רגע מכונן. 

הקיץ של אביה

לפני כל ארוע שאני עושה יש בי חשש שאף אחד לא יבוא, אני נותנת לזה שם קוד- הקיץ של אביה. משיחות שלי עם חברות וקולגות גיליתי שזה חשש די פופולרי וגם מסרס.
והאמת, זאת לגמרי אחת מהסיבות שבגללן לא חגגתי יומולדת שנה
פחד שהצטרף לעומס, דברים לא צפויים ותכנון מבולגן.

מתוך מודעות, אומץ ובחירה החלטתי לא לתת לפחדים לנהל אותי-
לא בחגיגות, לא במשימות מאתגרות ולא ביוזמות שיש לי.
אני מעיזה- מקסימום אף אחד לא יבוא

 והאמת היא שזה קרה לי פעם - כשחנות קונספט שעבדתי איתה הזמינו אותי לערב מעצבת.
 סידרנו את החנות, הבאנו כיבוד וצלם. הכנתי הרצאה קצרה והגעתי מלאה בהתרגשות.
הערב היה מתוכנן ל 20:00, ב 20:45 הבנו כולנו שכנראה זה לא קורה. כי אף אחד
(חוץ מחברה טובה ואהובה שלי) לא הגיע.
אני, מנהל החנות, חברה שלי, צלם וחנות מקושטת יושבים לבד בארוע גדול.
חוייה לא נעימה, מביכה, מאכזבת.
 ואז כשממש הייתי בתוך זה, גיליתי שזה לא כזה סיפור גדול.
בחרנו כולנו להתיחס לזה כשיעור ונהננו מערב אינטימי, חברתי ומיוחד.

אני יודעת שכל מהלך שאני עושה, ארוע שאני מפיקה, רעיון שאני יוזמת- אני פועלת מתוך אהבה, כוונה טובה ואמונה. וכך גם הגעתי לחגיגות יום הולדת שנתיים.

ולסיכום החלק הזה אני רוצה לספר שהיה מושלם- היו מלא אנשים שבאו לפרגן, לחבק ולשמוח איתי

עוצרת- מקדשת 

לא מתאים לי לחגוג ימי הולדת. בדרך כלל אני עסוקה ופחות מתעכבת על אירועים.
.לא ממש משקיעה בלחגוג, להתבונן או לעצור ולהתרגש ממה שיש

אבל אני מתאמנת על זה .יודעת ומרגישה כמה זה חשוב.
ככה עשיתי גם ביום הולדת הזאת. עצרתי, ותכננתי לעצמי מסיבה מהממת  

ובתכלס, אני חושבת שצריך למצוא כמה שיותר סיבות לחגוג.
וככל שהדברים פשוטים ויומיומיים כך עדיף.
לא צריך לחכות לרגע הגדול הזה שלפעמים בכלל לא בא,
גם ככה הדברים הקטנים בחיים הם אלו החשובים באמת.
כמה שיותר לראות אותם, להודות עליהם ולחגוג

שתפו אותי, על מה אתם בוחרים לחגוג?